<h1>המאורות — פסחים</h1>
<h2>דף ל.</h2>
השלמה. מסקנא דשמעתא [פסחים ג' ע"ב] בדאורייתא נמי כתיב טמא, אלא כל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון כבוד, היכא דנפישי משתעי בלשון קצרה. דקיימא לן לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. ודוקא שאינו לשון מגונה, אבל לשון מגונה אע"ג דנפישי לא משתעי בלשון קצרה. וטמא דכתיב באורייתא פירושו אסור, ואינו לשון מגונה. אבל גבי נח דכתיב מן הבהמה אשר איננה טהורה הוא דבר מגונה, דההיא שעתא לא הוו אסורין, ומאי איננה טהורה שנעברה בה עבירה, וזהו דבר מגונה, והכי איתא בפרק בתרא דזבחים [קט"ז ע"א] ובפרק חלק [סנהדרין ק"ח ע"א] דגרסינן התם ומי איכא טהורין וטמאין בההיא שעתא, ומשני מאותן שלא נעברה בהן עבירה מנא ידעי, כל שהתיבה קולטתן בידוע שהיא טהורה. וכן במה שכתוב אשר לא יהיה טהור מקרה לילה מאחר שהזכיר טומאתו שהיא בעבור הקרי הוא דבר מגונה, עד כאן. ושם גירסא אחרת במקצת הספרים, וצריך לפרש בענין אחר. הני תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דר' חד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה וחד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה, אמר מובטח אני בזה שמורה הוראות בישראל, ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראות בישראל [ומנו ר' יוחנן]. שמעינן מהכא שאע"פ שהרב יש לו לשנות דרך קצרה לתלמיד, התלמיד יש לו להאריך בלשונו לדבר בלשון כבוד כי האי. (ומנו ר' יוחנן).
<h2>דף לג:</h2>
[פסחים כ"א ע"א] ולא יסיק בו תנור וכיריים. ולא אמרינן אין ביעור חמץ אלא שריפה אלא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, כך נראה מדעת הרי"ף. ויש שפסקו [תוס' כ"ז ע"ב ד"ה אין] כהאי מתניתא דתניא אין בטול חמץ אלא שריפה, אימתי שלא בשעת ביעורו, אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר. והביאו ראיה לדבריהם מדתנן [י"א ע"א] שורפין בתחלת שש ועוד מפרק בתרא דמסכת תמורה [ל"ד ע"א]. ופירש רש"י [י"ב ע"ב] שלא בשעת ביעורו, שלא בשעת איסורו, אבל בשעת ביעורו, והיינו משש שעות ולמעלה, ושעה ששית גופה כשעה שביעית בכל דבר. ויש לומר דכל זמן שיש לו עצים מצותו בשריפה ואפילו לאחר זמן ביעורו. ובהכי מתרצי כל מה שמקשו לסברא זו של רש"י. ורבינו יעקב פירש שלא בשעת ביעורו, שכבר עבר זמן ביעורו, והיינו משש שעות ולמעלה, ושעה ששית גופיה כשעה שביעית היא. אבל בשעת ביעורו היא שעה חמישית. ומאי דאמרינן לעיל [ו' ע"ב] ונבטליה בחמש, כיון דלאו זמן איסוריה הוא ולאו זמן ביעוריה הוא פשע ולא מבטל, אלמא שעה חמישית זמן ביעוריה הוא. ההוא זמן ביעוריה לאו דוקא אלא פירושו לאו זמן בדיקתו הוא. והירושלמי מסייע ליה בפירוש, דגרסינן התם [פ"א ה"ד] הי דין הוא שעת הביעור שעה חמישית. וה"ר שמואל ב"ר שלמה הביא ראיה וסיוע לפירוש רש"י ממכילתא [פרשת בא פי"ב] דגרסינן התם עד שלא הגיע שעת ביעורו מצות כליון בשריפה וכו', כדאיתא התם. והא דאמרינן מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, אסיקנא בגמרא [כ"ח ע"א] דאפילו בים בעינן פירור.
<h2>דף לד.</h2>
[פסחים כ"ז ע"ב] תניא כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשרה. ואפר ההקדש לעולם אסור. ואוקימנא כגון שנפלה דליקה מאליה, דלא הוה איניש דלימעיל, אבל אם לא נפלה דליקה מאליה מעל המסיק ונפקי לחולין ואפרו מותר. והא דקתני גבי ההקדש לעולם וגבי אשרה לא תני לעולם, משום דאשרה דגוי אית לה תקנה בביטול וההקדש לית לה תקנה. והכי איכא בשילהי מסכת תמורה [ל"ד ע"א]. ומסתברא דהא דאמרינן בשלה על גבי גחלים הוו להו כאפר, אבל בעצי אשרה דאפרן אסור הפת אסורה. והא דאמרי' יוליך הנאה לים המלח, פירש הרי"ף הנאת הפת. משמע שהפת אסורה, ולא שרי בהולכת דמי עצים לים המלח. ורש"י פירש יוליך הנאת דמי עצים לים המלח, ומיהו הפת והתנור אסורים ולא סגי בהולכת דמי עצים לים המלח. והרב בעל המאור כתב דהוא הדין לפת ותנור דסגי ליה בהולכת דמי עצים לים המלח. ולא מסתברא כותיה, דתנן בפרק אין מעמידין [ע"ז ל"ה ע"א] למה אסרו גבינה של גוים מפני שמעמידין אותה בעור קיבת עגלי ע"ז אמר לו אם כן למה לא אסרוה בהנאה. ועוד שנינו [ע"ז כ"ט ע"ב] גבינת בית אונייקי אסורה בהנאה, ומפרש טעמא בגמרא [ל"ד ע"ב] מפני שרוב עגלי אותה העיר נשחטין לע"ז. ואמאי לא סגי ליה ביוליך הנאה לים המלח. אלא לאו ש"מ כיון שגוף הגבינה נעשית על ידי איסור הנאה לא סגי ליה ביוליך הנאה לים המלח. הכא נמי גבי תנור ופת שגוף הדבר נעשה באיסורי הנאה לא סגי ביוליך הנאת עצים לים המלח אם דמי הפת מרובין מדמי העצים. מדרך ההשלמה ע"כ, וצ"ע.
